החלטה בתיק רע"א 10066/04

1.       בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל), בגדרה ניתן סעד זמני המורה למבקשת להמשיך ולספק למשיבה בד בלתי ארוג המיוצר על ידה, מכוח הסכם שנחתם בין הצדדים.

2.       המשיבה הינה חברה העוסקת בייצור מטליות. חומר הגלם לייצורן של המטליות הינו בד בלתי ארוג המסופק למשיבה על ידי המבקשת. לאחר מספר שנים בהן נוהלו בין בעלי הדין קשרים עסקיים נחתם ביניהם ביום 16.8.03 הסכם (להלן - ההסכם), לפיו התחייבה המבקשת למכור למשיבה באופן בלעדי את כל עודפי מלאי הבד הלא ארוג אשר ייוצר על ידה תמורת מחיר נקוב. בהסכם נקבע, כי הוא ייבחן על ידי הצדדים במשך תקופת ניסיון של שלושה חודשים, וכי לאחר סיומה ייכנס ההסכם לתוקפו באופן קבוע. ההסכם לא נוקב בכל מועד בו יפקע תוקפו, אך לטענת המשיבה, סוכם בעל פה בין הצדדים כי תקופתו תהא חמש שנים. במהלך חודש אוגוסט 2004 פנתה המבקשת למשיבה בהצעה לחתום על הסכם חדש הקובע, בין היתר, מחיר גבוה יותר מזה המצוין בהסכם. הרקע להצעה זו, לדברי המבקשת, היה עליית מחירים בשוק הבדים הלא ארוגים. הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה באשר לתנאיו המסחריים של ההסדר החלופי למכירת חומר הגלם, ומשכך, הודיעה המבקשת למשיבה בחודש אוקטובר 2004 כי תחדל מלספק לה אותו.

3.       בראותה כן, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת בתובענה לפסק דין הצהרתי, לפיו המבקשת מחויבת להמשיך ולקיים את ההסכם. במסגרת התובענה עתרה המשיבה למתן סעד זמני, שיורה למבקשת להמשיך ולספק לה את כל עודפי המלאי של גלילי הבד הבלתי ארוג, מכל סוג שהוא, המיוצרים על ידה. בית משפט קמא נעתר לבקשה. בית המשפט ציין, כי נקודת המוצא להחלטתו היא שתקופת ההסכם הינה חמש שנים, שכן בטרם נבחנו טענותיהם של הצדדים, גרסת המשיבה בעניין זה עומדת בחזקתה כנכונה. בית המשפט קבע, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבה, מאחר שכל מערך הייצור שלה מושתת על חומרי הגלם המסופקים לה על ידי המבקשת, ועל כן בהעדר אספקה של חומרים אלה עלול להיפסק הייצור. במצב דברים זה, כך לפי בית המשפט המחוזי, תיווצר סכנה לקריסתה של המשיבה, ולא ניתן יהיה לפצותה בכסף בגין הנזקים שייגרמו לה כתוצאה מכך. למבקשת, לעומת זאת, לא ייגרם נזק משמעותי כתוצאה מחיובה לספק למשיבה את חומר הגלם, לפי האמור בהחלטה. עוד קבע בית משפט קמא, כי הצדדים לא הוציאו מגדר ההסכם בד מכל סוג שהוא, וכי ההסכם חל לגבי העודפים של כל סוגי הבד הלא ארוג המיוצרים על ידי המבקשת. זאת, על רקע טענת המבקשת כי ההסכם אינו חל לגבי בד מסוג מסוים. המדובר בבד הנושא הדפס בצורת דובונים כחולים (להלן - הבד המודפס), אשר מיוצר על ידי המבקשת עבור חברת Beiersdrof BDF (להלן - BDF) הגרמנית. חברה זו, לטענת המבקשת, הינה בעלת הזכויות הקנייניות בהדפס. על בסיס הניתוח האמור הגיע בית המשפט למסקנה, כי יש מקום למתן סעד זמני שישמר את המצב הקיים עד להכרעה בתובענה העיקרית. לפיכך הוחלט, כי על המבקשת להמשיך ולספק למשיבה את כל עודפי המלאי של גלילי הבד הלא ארוג, מכל סוג שהוא, המיוצרים על ידה, תמורת המחיר הנקוב בהסכם. להוראה זו נקבעו שני סייגים. הסייג האחד נוגע להיקף חומר הגלם שרשאית המבקשת למכור לצד שלישי מסוים, והסייג השני קובע כי המבקשת לא תידרש להעביר למשיבה בד מודפס, בכפוף לכך שתספק לה כמות חודשית מסוימת של חומר גלם שאינו בד מודפס. כמו כן חייב בית משפט קמא את המשיבה בהמצאת ערבויות של שני אנשים על סך 100,000 ש"ח כל אחת, כבטוחה לשיפוי המבקשת בגין הנזקים העלולים להיגרם לה מן הסעד הזמני. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. 

4.       המבקשת טוענת, כי שגה בית משפט קמא משהעדיף, לצורך הכרעה בבקשה לסעד זמני, את גרסת המשיבה בעניין תקופתו של ההסכם (חמש שנים). לשיטתה, מאחר שהמשיבה לא הביאה כל ראיה חיצונית לתמיכה בגרסתה פרט לדברי המצהיר מטעמה, היה על בית המשפט להסתמך על נוסח ההסכם אשר אינו מגביל את תוקפו בזמן. לעניין מאזן הנוחות גורסת המבקשת, כי לא הוכחה טענת המשיבה בדבר הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם לה אם לא יינתן הצו. כמו כן קובלת המבקשת על כך שחוייבה, הלכה למעשה, לספק למשיבה בד מודפס. לדבריה, אין כל ערובה לכך שתוכל לייצר מדי חודש את הכמות הפוטרת אותה מחובה זו, לפי החלטת בית משפט קמא, ועל כן סביר להניח שהיא תיאלץ להעביר למשיבה בד כאמור. המבקשת גורסת, כי במקרה כזה תופרנה זכויות הקניין של BDF בהדפס הדובונים הכחולים, ותיגרם פגיעה במוניטין שלה הנוגעים להדפס זה. בעקבות כך, לפי הטענה, עשויה BDF לסיים את התקשרותה העסקית עם המבקשת. לדברי המבקשת, לא הייתה כלל אפשרות להחריג מגדר ההסכם את הבד המודפס, שכן בעת שנחתם ההסכם היא טרם החלה בפיתוחו ובייצורו. לבסוף, משיגה המבקשת, באופן חלופי, על גובה הערבויות בהן חויבה המשיבה. לדבריה, ערבויות אלו נמוכות במידה משמעותית לעומת הנזקים הכבדים העלולים להיגרם לה כתוצאה ממתן הצו. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיה. באשר לבד המודפס גורסת המשיבה, כי אין להישמע לטענותיה של המבקשת בעניין זה, שכן הן הועלו לראשונה בבקשת רשות הערעור וכלל לא נטענו בפני בית משפט קמא.  

5.       החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בכל הנוגע לשאלת עצם מתן הסעד הזמני, דין הערעור להידחות. בשלב זה קשה להגיע למסקנות נחרצות ביחס לסיכויי תביעתה של המשיבה. אם ייקבע, כי תקופת ההסכם היא חמש שנים, כי אז המשיבה תהיה זכאית, לכאורה, לסעד הצהרתי לפיו מחויבת המבקשת להמשיך ולקיימו. מנגד, קיים סיכוי לא מבוטל כי טענה זו תידחה, שכן ההסכם לא כולל כל קביעה בנוגע למועד סיומו. זאת ועוד, ההסכם נוקב במחיר קבוע בו חייבת המבקשת לספק למשיבה את חומר הגלם במשך תקופת קיומו. גם עובדה זו מחלישה במידה מסוימת את גרסתה של המשיבה, לפיה נכרת ההסכם לתקופה של חמש שנים. המחיר שנקבע נגזר, מטבע הדברים, מתנאי השוק בעת חתימת ההסכם. ההיגיון הכלכלי אינו תומך בסברה, כי הצדדים כבלו עצמם לאותו מחיר לפרק זמן של חמש שנים, המהווה תקופה ארוכה יחסית במונחים מסחריים. אם תידחה גרסתה של המשיבה, תהא המסקנה כי ההסכם הינו לתקופה בלתי קצובה. לפי ההלכה המבוססת שיצאה מלפני בית משפט זה, כאשר נחתם הסכם כאמור רשאי כל אחד מהצדדים להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר, ובלבד שאותה הודעה ניתנה זמן סביר מראש (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 672; ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 74). על יסוד הרקע העובדתי שנפרש בפניי, ומבלי להביע כל עמדה בעניין, יש בסיס לטענה אפשרית מצד המשיבה, כי בנסיבות העניין היה על המבקשת ליתן את הודעתה תקופה ארוכה יותר לפני המועד בו הפסיקה לקיים את ההסכם. לפיכך, גם בתרחיש האמור קיים סיכוי, כי תביעת המשיבה תתקבל בחלקה, בכפוף לשיקולים שונים אשר אין זה המקום להידרש אליהם.

6.       על אף הקשיים בנוגע להוכחת הזכות לכאורה ניתן לומר, איפוא, כי סיכויי תביעתה העיקרית של המשיבה סבירים, ולו בהקשר לטענה, כי לא ניתנה הודעת ביטול זמן סביר מראש. על כל פנים, הסוגיה שהכריעה את הכף בהחלטתו של בית משפט קמא הייתה מאזן הנוחות. בית המשפט קבע, כי יש צורך במתן הצו המבוקש לנוכח הנזק המיידי והבלתי הפיך שעלול להיגרם למשיבה אם לא יסופק לה בד בלתי ארוג מתוצרת המבקשת. המבקשת לא הצליחה להפריך את טענותיה של המשיבה לעניין זה. איני רואה מקום להתערב בקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי, ואף לא בבחירתו לייחס את מירב המשקל למאזן הנוחות. יש לזכור, כי קיימת "מקבילית כוחות" באשר ליחס בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533). במילים אחרות, הואיל ומקביעת בית משפט קמא עולה, כי מאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובת המשיבה, הרי יש בכך כדי לחפות על חולשה מסוימת באשר לטענתה בעניין הזכות לכאורה. אף בכל הנוגע לבד המודפס, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור. מסקנתו הלכאורית של בית המשפט, לפיה לא הוחרג הבד המודפס מגדר ההסכם, מקובלת עליי. ההסכם מחייב את המבקשת לספק למשיבה את כל עודפי מלאי הבד הלא ארוג המיוצר על ידה, בלא שהוא עורך אבחנה בין סוגים שונים של בדים, למעט לעניין המחיר. יצוין, כי המבקשת משליכה את עיקר יהבה בנושא זה על הנזקים הצפויים להיגרם לה, לטענתה, אם תיאלץ להפר את זכויותיה הקנייניות של BDF בהדפס הדובונים הכחולים. דא עקא, זכרה של טענה זו לא בא בטיעוני המבקשת בפני בית משפט קמא, ומטעם זה דינה להידחות. לפיכך, לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן סעד המורה למבקשת לספק למשיבה את כל עודפי מלאי הבד הלא ארוג המיוצר על ידה, לרבות הבד המודפס בהתקיים התנאים לכך, ולמעט הכמות שהיא רשאית למכור לצד שלישי.

7.       בעייתית יותר היא השאלה, לאיזו תקופה ראוי היה ליתן את הסעד הזמני. ההנחה ממנה יצא בית משפט קמא לצורך ההכרעה בבקשה שהונחה בפניו הייתה, כאמור, כי ההסכם תקף לתקופה של חמש שנים. בית המשפט לא קבע כל ממצא עובדתי לכאורי בסוגיה זו, ועל כן אין מקום כי ערכאת הערעור תעשה כן. יחד עם זאת, לדעתי, היה מקום להגביל את תקופת הסעד הזמני, וזאת משני טעמים. ראשית, הסיכוי כי בסופו של דבר תידחה גרסת המשיבה לעניין תקופת ההסכם, כאמור, אינו מבוטל כלל ועיקר. אם אכן ייפסק, כי ההסכם הוא לתקופה בלתי קצובה, כי אז ייקבע כפועל יוצא שהמבקשת הייתה רשאית להביא לסיומו, בכפוף למתן הודעה על כך זמן סביר מראש. ברי, כי תקופתו של הסעד הזמני לאכיפת ההסכם אינה יכולה לעלות על זמן סביר זה. בהעדר טיעון מצד בעלי הדין בשאלה מהו אותו פרק זמן סביר בנסיבות העניין, אין להידרש לכך לצורך הדיון בבקשת רשות הערעור. מכל מקום, מאחר שאין לדעת, בשלב זה, כמה זמן ייארך בירורה של התביעה העיקרית, שגה בית המשפט המחוזי משלא הגביל את תקופתו של הסעד הזמני. שנית, אף בהנחה שייפסק כי תקופת ההסכם הינה חמש שנים, ישנו קושי בסעד שנתן בית משפט קמא. לאור הבעייתיות הטמונה בקיום קשר מסחרי לחמש שנים במסגרתו נמכרת סחורה במחיר קבוע, הקביעה בענייננו כי מדובר בהסכם לחמש שנים עשויה להשפיע, במסגרת פרשנות ההסכם, על המחיר החוזי. חומר הראיות שיוצג בפני בית המשפט בהליך העיקרי, כמו גם שינויים אפשריים בתנאי השוק ואף עצם חלוף הזמן, עשויים לחייב בחינה מחודשת של תנאי הצו. גם מסיבה זו ראוי היה להגביל בזמן את תוקפו של הצו. יודגש, כי אין כוונתי לקבוע מסמרות באיזה מן הנושאים אליהם התייחסתי זה עתה. סיכומו של דבר, בהתחשב במכלול הנסיבות, אני בדעה כי לעת הזו נכון להגביל את הסעד הזמני לאספקת חומר הגלם לתקופה של שנה אחת.

לקראת סיומה של תקופת הסעד הזמני תוכל המשיבה להגיש בקשה להארכת תוקפו. במסגרת הדיון בבקשה זו, אם תוגש, יהא על בית המשפט המחוזי, בין היתר, לקבוע ממצאים לכאוריים בסוגיית תקופתו של ההסכם. כמו כן, במקרה שהמסקנה הלכאורית תהא כי מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה, יידרש בית המשפט לשאלה מהו הזמן הסביר לעניין מתן הודעה על סיום ההסכם. אם ייקבע, לעומת זאת, כי ההסכם נחתם לכאורה לתקופה של חמש שנים, יהיה מקום לבחון האם עשוי הדבר לאפשר סטייה מתנאיו המסחריים של ההסכם. ההכרעה בסוגיות אלו תיעשה, כמובן, באופן לכאורי. כמובן, שלא יהא בכך צורך אם ההליך העיקרי יגיע לסיומו לפני חודש אוקטובר 2005 (היינו, בחלוף שנה אחת מעת מתן הסעד הזמני על ידי בית משפט קמא).

8.       לבסוף, יש להידרש לסוגיית גובהן של הערבויות שהוטלו על המשיבה. המבקשת פירטה בבקשתה נתונים לעניין הנזקים הצפויים להיגרם לה כתוצאה ממתן הסעד הזמני, אם בסופו של דבר ייפסק לטובתה בתביעה העיקרית. לטענתה, הצו צפוי לגרום לה לנזק של כ-300,000 ש"ח בשנה, המגלם את ההפרש בין המחיר שמשולם בפועל עבור חומר הגלם לבין המחיר שהיה אמור להשתלם, אילו נתקבלה הצעתה לכריתת ההסכם החדש. כמו כן, לדבריה, הצו ימנע ממנה למכור את חומר הגלם במחירים גבוהים בהרבה לצדדים שלישיים, ובכך יביא להפסד נוסף של כ-600,000 ש"ח בשנה. בטענותיה של המבקשת טמון קושי. המבקשת אינה מסבירה מדוע יש לחשב נזקים אלה במצטבר ולא באופן חלופי. לפי ההסכם שנחתם בין הצדדים, כמו גם ההסדר החדש שהציעה המבקשת, חייבת היא למכור למשיבה באופן בלעדי את כל עודפי המלאי של גלילי הבד הלא ארוג המיוצרים על ידה. ברי, איפוא, כי המבקשת לא הייתה יכולה למכור את חומר הגלם למשיבה ובה בשעה לצדדים שלישיים. מכך נובע, כי יש להתייחס לנזקים שמנתה המבקשת כנזקים חלופיים. מנגד, המשיבה לא התייחסה בתשובתה לנתונים שצוינו בבקשה ולא נתנה טעם מדוע הערבויות שנקבעו הולמות את נסיבות העניין. משכך, לצורך קביעת הערבויות אצא מנקודת הנחה כי הסכום הגבוה יותר בו נקבה המבקשת, 600,000 ש"ח, הוא המבטא את הנזק השנתי הצפוי לה. לאור זאת אני סבור, כי הערבויות שקבע בית משפט קמא, בסכום כולל של 200,000 ש"ח, הינן נמוכות מדי ביחס לנזק הצפוי. ייתכן, כי יקשה על המשיבה לפצות את המבקשת בגין נזקיה אם ייפסק לטובת האחרונה בתובענה העיקרית. הדבר עולה מטענותיה של המשיבה עצמה, לפיהן היא תעמוד במצב קשה ביותר אם תופסק אספקת חומר הגלם מן המבקשת. לפיכך, נוסף על שתי הערבויות שחויבה המשיבה להמציא, על סך 100,000 ש"ח כל אחת, יש מקום לחייבה להמציא ערבות בנקאית בסכום של 100,000 ש"ח. יוער לסיום, כי אם יוחלט להאריך את תוקפו של הסעד הזמני מעבר לתקופת השנה הנקבעת כאן, יהיה צורך לשקול את הגדלת הערבויות או הוספת ערבויות חדשות.

9.       אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שהסעד הזמני שניתן בבית משפט קמא יעמוד בתוקפו למשך שנה מיום נתינתו, קרי, עד ליום 25.10.05, או עד למתן פסק הדין בתובענה העיקרית, הכל לפי המוקדם. כמו כן, נוסף על הערבויות שנקבעו בהחלטה נשוא בקשה זו תמציא המשיבה ערבות בנקאית על סך 100,000 ש"ח. הדבר יבוצע עד ליום 20.1.05, שאם לא כן יפקע הצו הזמני. מאחר שהערעור נדחה בעיקרו תישא המבקשת בשכר טרחת עורך דין בסכום מופחת של 15,000 ש"ח.

          ניתנה היום, א' בשבט תשס"ה (11.1.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   חכ/ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: